אחוזי נכות על תסמונת התעלה הטראסלית בביטוח לאומי

כאב שורף בכף הרגל, נימול באצבעות וקושי לעמוד או ללכת במשך יום עבודה שלם יכולים להפוך פגיעה שנראית מקומית לבעיה שמערערת את הפרנסה ואת שגרת החיים. אחוזי נכות על תסמונת התעלה הטראסלית אינם נקבעים אוטומטית רק משום שהאבחנה מופיעה במסמך רפואי. השאלה שמעסיקה את הוועדה הרפואית היא עד כמה הפגיעה העצבית מגבילה את התפקוד, מה הוכח בבדיקות, והאם קיים קשר בין המצב הרפואי לבין העבודה או התאונה.

תסמונת התעלה הטראסלית, המכונה לעיתים גם תסמונת התעלה הטרסלית, היא מצב של לחץ על העצב הטיביאלי או על סעיפיו באזור הקרסול הפנימי. היא עלולה להופיע לאחר חבלה, נקע או שבר בקרסול, בעקבות עמידה ממושכת ועומסים חוזרים, ולעיתים על רקע מבני או רפואי שאינו קשור לעבודה. לכן, מי שמבקש למצות זכויות מול המוסד לביטוח לאומי צריך לבנות תמונה מלאה ומדויקת, ולא להסתפק באמירה כללית של "כואב לי בכף הרגל".

איך נקבעים אחוזי נכות על תסמונת התעלה הטראסלית?

אין בתקנות סעיף אחד, פשוט וקבוע, שאומר כי כל מי שאובחן בתסמונת התעלה הטראסלית זכאי לשיעור נכות מסוים. הוועדה הרפואית בוחנת את הליקוי לפי מהותו: פגיעה עצבית, הגבלה בתנועת הקרסול, כאב כרוני, הפרעה בתחושה, חולשה, צלקת ניתוחית או שילוב של כמה ליקויים.

בפועל, חברי הוועדה עשויים להיעזר בפריטי ליקוי העוסקים בפגיעה בעצבים היקפיים, בפגיעות בקרסול ובכף הרגל. שיעור הנכות מושפע מחומרת הפגיעה – האם מדובר בהפרעת תחושה קלה בלבד, האם קיימת חולשה מוטורית, האם יש דלדול שרירים, האם ההליכה נפגעה, והאם הטיפול השמרני או הניתוח לא הביאו להקלה מספקת.

הבדל משמעותי קיים בין כאב סובייקטיבי, גם אם הוא אמיתי וקשה, לבין כאב שמגובה בממצאים עקביים. בדיקת הולכה עצבית או EMG, בדיקת אורתופד או נוירולוג, תיעוד של ירידה בתחושה ובכוח, ומעקב רפואי רציף יכולים לחזק את התביעה. מנגד, בדיקה תקינה אינה תמיד סוף הסיפור, אך היא מחייבת הצגה מדויקת יותר של הפגיעה התפקודית ושל יתר הממצאים הרפואיים.

נכות רפואית אינה תמיד נכות תפקודית

אחוזי נכות רפואית מתארים את חומרת הליקוי לפי התקנות. הם אינם מבטיחים, כשלעצמם, קצבה או פיצוי מסוים. במסלולים מסוימים, ובעיקר בתביעת נכות כללית, נבחנת גם מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. אדם שעובד בישיבה עשוי להתמודד אחרת עם אותה פגיעה לעומת עובד מחסן, טבח, שליח, מאבטח או עובד ייצור שנדרש לעמוד, ללכת, לשאת משאות ולהפעיל את הרגל לאורך שעות.

זו אינה סיבה להמעיט בקושי של מי שעובד במשרד. גם עבודה ישיבתית יכולה להפוך למורכבת כאשר הכאב מחמיר, יש צורך בהפסקות תכופות, קיימת מגבלה בהגעה לעבודה או כשנדרשת היעדרות לצורך טיפולים. אלא שההשפעה התעסוקתית חייבת להיות מוסברת ומגובה, ולא להישאר טענה כללית.

מתי תסמונת התעלה הטראסלית עשויה להיות תאונת עבודה?

כאשר התסמונת התפתחה לאחר אירוע חד וברור – למשל נפילה, חבלה בקרסול, מעידה בעבודה או תאונת דרכים בדרך לעבודה או ממנה – ניתן לבחון הגשת תביעה להכרה בפגיעה כתאונת עבודה. במקרה כזה, חיוני שהקשר בין האירוע לבין הופעת התסמינים יהיה מתועד מוקדם ככל האפשר.

ישנם גם מקרים שבהם העובד אינו יכול להצביע על יום אחד שבו נפגע, אלא מתאר החמרה הדרגתית בעקבות עומס חוזר, עמידה ממושכת, הליכה מרובה או שימוש קבוע בציוד מסוים. במסלול כזה, שאלת הקשר לעבודה מורכבת יותר. לא כל כאב שהחמיר במהלך העבודה יוכר כפגיעה בעבודה, ויש לבחון האם תנאי העבודה תרמו תרומה ממשית להתפתחות המצב או להחמרתו.

במקרים מתאימים אפשר לבחון גם את תורת המיקרוטראומה, אך מדובר במסלול שמצריך תשתית עובדתית ורפואית מדויקת. יש להראות רצף של פעולות חוזרות ולא רק עבודה מאומצת באופן כללי. תיאור כמו "עמדתי הרבה" עלול להיות לא מספיק, בעוד פירוט ברור של אופי העבודה, משך המשמרות, סוג המשטח, מרחקי ההליכה, נשיאת ציוד ותדירות הפעולות עשוי להיות בעל משקל.

המסמכים שיכולים להשפיע על התוצאה

הוועדה אינה מכירה אתכם, את המקצוע שלכם או את הכאב שלכם מחוץ למה שמונח בפניה ומה שנאמר בה. לכן, הכנה נכונה מתחילה הרבה לפני מועד הוועדה. רצוי לאסוף תיעוד רפואי רציף מרופא המשפחה, אורתופד, נוירולוג או מומחה כף רגל וקרסול, וכן תוצאות של בדיקות הדמיה ובדיקות עצביות אם בוצעו.

יש משמעות גם לסיכומי פיזיותרפיה, הפניות למרפאת כאב, תיעוד של זריקות, שימוש בסד או במדרסים, טיפולים תרופתיים והמלצה לניתוח או תיעוד של ניתוח שכבר בוצע. מסמך שמציין רק את שם התסמונת מועיל פחות ממסמך שמפרט ירידה בתחושה, כאב במישוש, החמרה בהליכה, חולשה או מגבלה בטווחי תנועה.

כאשר מדובר בפגיעה בעבודה, יש חשיבות מיוחדת לגרסה הראשונית שנמסרה לרופא ולמעסיק. אם נפגעתם בקרסול בעבודה אך במסמך הראשון לא צוין שהפגיעה אירעה בעבודה, הדבר עלול לעורר קושי בהמשך. טעות בתום לב אינה בהכרח סוגרת את הדלת, אבל עדיף לתקן ולבסס את התמונה בשלב מוקדם ולא לאחר חודשים של סתירות.

מה קורה בוועדה הרפואית?

הוועדה הרפואית היא מפגש קצר יחסית, אך ההשלכות שלו עשויות להיות משמעותיות. הרופאים בוחנים את החומר שבתיק, שומעים את התלונות, ולעיתים מבצעים בדיקה גופנית. המטרה אינה לספר את כל ההיסטוריה הרפואית מההתחלה, אלא להסביר באופן ממוקד מה הבעיה, מה מגביל אתכם ומה הממצאים שתומכים בכך.

כדאי לתאר פעולות קונקרטיות: כמה זמן אפשר לעמוד, מה קורה לאחר הליכה, האם יש נפילות או חוסר יציבות, האם נדרש להחליף נעליים, האם הכאב מעיר בלילה, ואילו פעולות בעבודה כבר אינכם מסוגלים לבצע באותה צורה. אין צורך להגזים, וגם לא כדאי להמעיט מתוך מבוכה. תיאור אמיתי, עקבי ומדויק הוא הבסיס הנכון.

אם נקבעה נכות זמנית, המשמעות היא שהוועדה סבורה שהמצב עדיין עשוי להשתנות, למשל לאחר טיפול, החלמה מניתוח או המשך שיקום. נכות צמיתה נקבעת כאשר המצב התייצב. לעיתים יש מקום לבקש בדיקה מחדש עקב החמרה, ולעיתים יש לבחון הגשת ערר על החלטה שאינה משקפת את המצב הרפואי. המועד לערר מוגבל, ולכן דחייה של הטיפול בהחלטה יכולה לעלות בזכויות.

טעויות שעלולות לפגוע בתביעה

הטעות הנפוצה ביותר היא להגיש תביעה על בסיס אבחנה בלבד, בלי להראות כיצד היא משפיעה על החיים ועל העבודה. טעות נוספת היא להגיע לוועדה ללא כל המסמכים העדכניים, מתוך הנחה שהם כבר נמצאים במערכת. גם אם חלק מהמידע מופיע בתיק, אין סיבה להסתמך על כך שמסמך מהותי יבלוט בפני הוועדה בזמן הקצר שעומד לרשותה.

בעיה אחרת נוצרת כאשר קיימים גורמי סיכון רפואיים נוספים, כגון סוכרת, בעיות גב, נוירופתיה או פגיעה קודמת בקרסול. גורמים אלה אינם מבטלים בהכרח זכאות, אך הם עשויים לעורר מחלוקת בשאלת מקור הנזק. במצבים כאלה נדרשת בחינה רפואית ומשפטית מדויקת: האם העבודה גרמה לפגיעה, החמירה מצב קיים, או שאין קשר מוכח בין השניים.

הדרך הנכונה למצות זכויות

תביעה בגין תסמונת התעלה הטראסלית דורשת התאמה למסלול הנכון: תאונת עבודה, נכות מעבודה, נכות כללית, ולעיתים גם תביעת ביטוח פרטית או תביעת נזיקין בעקבות תאונה. לא כל מסלול מתאים לכל אדם, ולא כל שיעור נכות רפואית מוביל לאותה תוצאה כלכלית.

במשרד ירון אור ושות' בוחנים את התמונה המלאה: נסיבות הפגיעה, המקצוע, המסמכים הרפואיים, ההחלטות שכבר התקבלו והאפשרויות שעומדות עדיין על הפרק. כאשר הכאב בכף הרגל מגביל את היכולת לעבוד ולתפקד, אין מקום לניחושים או להגשה חלקית של התיק. בדיקה מסודרת של העובדות והמסמכים יכולה לקבוע אם מדובר במצב רפואי מתסכל בלבד, או בזכות ממשית שכדאי להילחם עליה.