אחוזי נכות על שבר בלסת העליונה לפי סעיף 73(1)

שבר בלסת העליונה אינו מסתכם בכאב ובתקופת החלמה. גם לאחר שהעצם מתאחה, עלולות להישאר מגבלות בלעיסה, בסגירת השיניים, בדיבור, בתחושה ובמראה הפנים. לכן, כשנבחנים אחוזי נכות על שבר בלסת העליונה לפי סעיף 73(1), השאלה אינה רק אם היה שבר – אלא מה נותר ממנו בפועל וכיצד הוא משפיע על החיים.

סעיף 73(1) למבחנים הרפואיים משמש את הוועדות הרפואיות לבחינת נזקי שבר בלסת, לרבות הלסת העליונה. מדובר בסעיף שחשוב במיוחד לנפגעי תאונות עבודה, תאונות דרכים, נפילות, תקיפות ותאונות אחרות שבהן נגרמה פגיעה בפנים. קביעה נכונה של אחוזי נכות יכולה להשפיע ישירות על זכויות מול המוסד לביטוח לאומי, על שיעור הפיצוי בתביעת נזקי גוף ועל ההכרה במגבלות שנותרו לאחר הפגיעה.

מה קובע סעיף 73(1) לגבי שבר בלסת העליונה?

סעיף 73(1) בוחן שבר בלסת שהתרפא, ומדרג את הנכות לפי חומרת ההפרעה שנותרה. במילים פשוטות: צילום שמראה איחוי של העצם אינו סוף הבדיקה. הוועדה צריכה לבחון אם האיחוי הותיר הפרעה תפקודית, אסתטית או רפואית.

בדרך כלל, מדרגות הנכות בסעיף נעות בין 0% במקרה שבו השבר התאחה ללא הפרעה, לבין 10%, 20% או 30% כאשר נותרה הפרעה קלה, בינונית או קשה. אלה אינם אחוזים שניתנים באופן אוטומטי לכל אדם שעבר שבר בלסת העליונה. הם תלויים בממצאים הרפואיים, במסמכים ובהתרשמות הוועדה מהפגיעה המתמשכת.

חשוב להבין: גם כאשר השבר הוגדר בתחילת הדרך כ"שבר פשוט", התוצאה המאוחרת יכולה להיות מורכבת. סטייה קטנה במנשך, כאב קבוע בזמן לעיסה או קושי בפתיחת הפה עשויים להשפיע על הקביעה. מנגד, אם השבר התאחה היטב ואין תלונות או מגבלות מתועדות, ייתכן שלא תיקבע נכות כלל לפי סעיף זה.

אחוזי הנכות לפי חומרת ההפרעה

החלוקה המקובלת לפי סעיף 73(1) היא 0% כאשר השבר התרפא ללא הפרעה, 10% בגין הפרעה קלה, 20% בגין הפרעה בינונית ו-30% בגין הפרעה קשה. ההבחנה בין דרגות ההפרעה היא לב המחלוקת בלא מעט תיקים.

הפרעה קלה יכולה להתבטא, למשל, באי-נוחות בלעיסה, כאב שמופיע במאמץ או פגם קל בסגר השיניים. הפרעה בינונית עשויה לכלול קושי ברור באכילה, הפרעה משמעותית במנשך, רגישות מתמשכת או צורך בטיפולים משקמים מורכבים. הפרעה קשה עשויה לכלול עיוות ניכר, הפרעה תפקודית משמעותית, מגבלה נרחבת בפתיחת הפה או פגיעה משולבת במבנה הפנים והשיניים.

אין נוסחה מתמטית שמחברת תלונות לאחוזי נכות. הוועדה בוחנת את התמונה הכוללת, ולכן הצגה מדויקת ועקבית של המצב היא קריטית.

אילו מגבלות עשויות להשפיע על קביעת הנכות?

הלסת העליונה, או המקסילה, היא חלק מרכזי במבנה הפנים, בארובות העיניים, בחלל האף ובקשת השיניים העליונה. לכן שבר באזור זה עלול ליצור נזקים שאינם נראים מיד לעין. לעיתים הנפגע מתמקד בכאב הראשוני, אך רק בהמשך מבין שהוא מתקשה לאכול מזון מוצק, לסגור את הפה באופן טבעי או להתמודד עם כאבים במפרק הלסת.

הוועדה הרפואית עשויה להתייחס לאיכות הסגר בין השיניים העליונות והתחתונות, לטווח פתיחת הפה, לכאבים בזמן לעיסה, לסטייה במבנה הלסת או הפנים, לצלקות, לחוסר שיניים ולצורך בשיקום דנטלי. גם תלונות על נימול, ירידה בתחושה בשפה העליונה או בלחי, קשיי נשימה אפית ובעיות בדיבור עשויות להיות רלוונטיות, בהתאם למקורן הרפואי ולהוכחת הקשר שלהן לתאונה.

כאן נמצאת נקודה חשובה: לא כל נזק שנגרם בעקבות אותה תאונה חייב להיבלע בתוך סעיף 73(1). אם קיימת פגיעה עצבית, צלקת בולטת, פגיעה בשיניים, בעיה באף או מגבלה במפרק הלסת, ייתכן שיש לבחון אותה גם לפי סעיפים רפואיים נוספים. בחינה חלקית של המצב עלולה להוביל לקביעה שאינה משקפת את הנזק האמיתי.

מה הוועדה הרפואית באמת בודקת?

ועדה רפואית אינה אמורה להסתפק בכותרת האבחנה בחדר המיון. היא בוחנת את המצב שנותר במועד הבדיקה. לכן, תיעוד של השבר עצמו חשוב, אך תיעוד ההשלכות המתמשכות חשוב לא פחות.

במהלך הבדיקה הרופא עשוי לבחון את פתיחת הפה, את תנועת הלסת, את הסימטריה בפנים ואת התאמת השיניים בעת סגירת הפה. הוא עשוי לשאול על כאב, על סוגי המזון שקשה לאכול ועל טיפולים שעברתם מאז התאונה. לעיתים קיימת חשיבות גם לצילומי CT, לצילומי שיניים ולמסמכי מעקב של כירורג פה ולסת, רופא שיניים משקם, אורתודונט או מומחים אחרים.

נפגעים רבים מגיעים לוועדה עם מסמך שחרור קצר מבית החולים ומניחים שזה מספיק. בפועל, מסמך כזה מוכיח שנפצעתם, אך לעיתים אינו מוכיח מה נותר מהפציעה חודשים לאחר מכן. אם הכאב נמשך, אם יש בעיית סגר או אם נדרש טיפול שיקומי – חשוב שהדבר יתועד בזמן אמת אצל הגורם הרפואי המתאים.

נכות זמנית לעומת נכות צמיתה

לאחר שבר בלסת העליונה ניתן לקבוע נכות זמנית לתקופת ההחלמה, במיוחד אם בוצע ניתוח, קיבוע, טיפול בשיניים או אם קיימת מגבלה משמעותית באכילה ובדיבור. נכות זמנית מכירה בכך שהנפגע עדיין אינו במצב רפואי יציב.

בהמשך עשויה להיקבע נכות צמיתה, כלומר נכות קבועה שנותרה לאחר שהמצב התייצב. קביעה מוקדמת מדי עלולה להחמיץ נזקים שמתגלים לאחר הסרת קיבוע, סיום טיפולי השיניים או חזרת הנפגע לשגרת עבודה ואכילה. מצד שני, המתנה ללא מעקב רפואי מסודר עלולה להקשות על הוכחת ההחמרה.

בתאונת עבודה, לקביעה זו יכולה להיות משמעות כלכלית רחבה: נכות צמיתה בשיעור מסוים עשויה לזכות במענק, ושיעור גבוה יותר עשוי להוביל לקצבה חודשית. בתאונת דרכים או בתביעת נזיקין אחרת, אחוזי הנכות הם רכיב מרכזי בחישוב הפיצוי, לצד הפסדי שכר, כאב וסבל, עזרת צד שלישי והוצאות רפואיות.

מסמכים שמחזקים את התביעה

המסמך החזק ביותר הוא כזה שמחבר בין השבר לבין המגבלה שנותרה. סיכום אשפוז ודו"ח ניתוח חשובים כדי להוכיח את חומרת הפגיעה הראשונית, אך רצף הטיפול שלאחר מכן הוא שמציג את התמונה המלאה.

כדאי לשמור צילומים והדמיות, סיכומי ביקור אצל כירורג פה ולסת, תיעוד של טיפולי שיניים ושיקום, הפניות לפיזיותרפיה או לטיפול בכאב, מרשמים, אישורי מחלה ותיעוד של תלונות חוזרות. אם קיימת השפעה על העבודה – למשל קושי לדבר שעות, כאבים בזמן ארוחות במהלך יום עבודה או היעדרויות לטיפולים – חשוב שגם לכך יהיה ביטוי במסמכים המתאימים.

אין צורך להגזים בתלונות, ואין טעם להסתיר אותן. הדרך הנכונה היא לתאר באופן מדויק: מה כואב, באיזו תדירות, אילו פעולות מוגבלות, איזה טיפול נדרש ומה השתנה מאז התאונה. עקביות בין התלונות, הבדיקה הרפואית והמסמכים מייצרת תשתית אמינה.

טעויות שעלולות להקטין את אחוזי הנכות

טעות נפוצה היא להגיע לבדיקה בלי מסמכי מעקב עדכניים. טעות אחרת היא להתייחס רק לשבר ולהתעלם מהשלכות נלוות, כמו פגיעה בשיניים, צלקות או הפרעות תחושה. גם נפגע שמנסה "להיות חזק" ומדווח שהכול בסדר, אף שבפועל הוא נמנע ממאכלים מסוימים וסובל מכאב יומיומי, עלול לקבל קביעה שאינה משקפת את מצבו.

לעומת זאת, לא כל תלונה תזכה בהכרח באחוזי נכות. הוועדה דורשת בסיס רפואי וקשר סיבתי לתאונה. כאב ללא תיעוד, או בעיה דנטלית שהייתה קיימת עוד קודם, עשויים לעורר מחלוקת. במקרים כאלה חשוב להפריד בצורה מסודרת בין מצב קודם לבין נזק חדש או החמרה שנגרמה בעקבות האירוע.

כשקביעת הוועדה אינה משקפת את המצב

קביעת אחוזי נכות אינה בהכרח המילה האחרונה. אם הוועדה לא התייחסה למסמך מהותי, לא בחנה מגבלה ברורה, התעלמה מפגיעה נלווית או קבעה דרגת נכות שאינה מתיישבת עם הממצאים, ייתכן שניתן לפעול במסגרת הליכי השגה או ערר, לפי סוג התביעה והגורם שקבע את הנכות.

בשלב הזה, ההבדל אינו רק משפטי אלא גם רפואי: צריך לדעת איזה מסמך חסר, איזה מומחה נדרש, איזה סעיף תקנות רלוונטי והאם נכון לטעון גם לנכויות נוספות. במשרד ירון אור ושות' בוחנים את התיק כמכלול – התאונה, הטיפול, הפגיעה בעבודה והמשמעות הכלכלית – כדי שלא תישארו עם קביעה חלקית בגלל מסמכים שלא הוגשו או טענות שלא הועלו בזמן.

שבר בלסת העליונה יכול להיראות כמו אירוע שהסתיים ברגע שהוסר הקיבוע. אם נשארו כאב, שינוי במנשך, מגבלה באכילה או פגיעה במראה הפנים, אלה אינם "פרטים קטנים". הם בדיוק הנתונים שצריכים להיבדק, להיות מתועדים ולקבל ביטוי נכון בקביעת הנכות.