נכות על פגיעה וסטיבולרית לפי סעיף 72(4)(ב)

סחרחורת שמופיעה בלי אזהרה, חוסר יציבות בהליכה, בחילות ותחושה שהחדר מסתובב יכולים להפוך יום עבודה רגיל למאבק. כשמדובר בפגיעה שנגרמה בעקבות תאונת עבודה, השאלה של אחוזי נכות על פגיעה וסטיבולרית לפי סעיף 72(4)(ב) לתקנות ביטוח לאומי אינה טכנית בלבד – היא עשויה להשפיע ישירות על הזכאות למענק, לקצבה ועל היכולת לחזור לעבוד.

מה קובע סעיף 72(4)(ב) לפגיעה וסטיבולרית?

המערכת הווסטיבולרית, המצויה באוזן הפנימית, אחראית בין היתר על שיווי המשקל ועל ההתמצאות המרחבית. פגיעה בה עלולה להיגרם מחבלה בראש, תאונה, חשיפה לתנאי עבודה מסוימים או אירוע רפואי שהתרחש במהלך העבודה. היא אינה תמיד נראית לעין, אך ההשלכות שלה עשויות להיות משמעותיות מאוד.

סעיף 72(4) לתקנות הביטוח הלאומי עוסק בהפרעות וסטיבולריות ובדרגות חומרה שונות שלהן. סעיף 72(4)(ב) מתייחס כמפורט:

פגיעה בחלק הוסטיבולרי-

( I ) בצורה קלה (קיימת סחרחורת, בחילה) – 10% נכות

( II ) בצורה בינונית – ישנם סימנים אובייקטיביים, כגון ניסטגמוס רפלקסים פתלוגיים – 20% נכות

( III ) בצורה קשה – ישנם סימנים וסטיבולריים אובייקטיביים ספונטניים – 40% נכות

( IV ) בצורה חמורה – הדורשת ריתוק למיטה – 100% נכות

המספרים הללו אינם מובטחים רק משום שקיימת אבחנה רפואית. הוועדה בוחנת האם ההפרעה אכן מתועדת, מה תדירות ההתקפים, עד כמה הם מגבילים, האם קיימת פגיעה בשיווי המשקל ומה עולה מבדיקות רפואיות וממעקב לאורך זמן.

מתי אחוזי הנכות אינם סוף הסיפור?

פגיעה וסטיבולרית אינה תמיד פגיעה מבודדת. נפגע עבודה יכול לסבול במקביל גם מפגיעת ראש, ירידה בשמיעה, טנטון, כאבי צוואר, חרדה בעקבות התאונה או מגבלה אורתופדית. כל ליקוי נבחן לפי הסעיף המתאים לו, ולאחר מכן עשויה להיקבע נכות משוקללת.

כאן חשוב להבחין בין נכות רפואית לבין דרגת נכות מעבודה וההשפעה הכלכלית שלה. נכות רפואית של 20% אינה בהכרח מתורגמת באופן אוטומטי לקצבה חודשית. בתביעת נפגעי עבודה, בדרך כלל נכות צמיתה בשיעור של 9% עד 19% עשויה לזכות במענק חד-פעמי, בעוד שנכות צמיתה בשיעור של 20% ומעלה עשויה לזכות בקצבה חודשית. לכן, לשיעור שנקבע ולדרך שבה הוא נקבע יש משמעות מעשית גדולה.

גם תקנה 15 עשויה להיות רלוונטית במקרים מסוימים. כאשר הפגיעה הרפואית צמצמה באופן ממשי את יכולת הנפגע לשוב לעיסוקו או פגעה בהכנסתו, ניתן לבקש להגדיל את דרגת הנכות. הדבר תלוי בנסיבות האישיות, במקצוע, בגיל, בהכשרה ובנתונים תעסוקתיים מוכחים.

אילו ראיות מחזקות תביעה לפי סעיף 72(4)(ב)?

ועדה רפואית אינה אמורה להסתפק באמירה כללית שלפיה הנפגע חש סחרחורת. התביעה צריכה להציג תמונה עקבית, רפואית ומעשית של הפגיעה. מסמכים מרופא אף-אוזן-גרון, נוירולוג או מומחה לסחרחורת, תוצאות בדיקות שיווי משקל, הפניות למיון, תיעוד של טיפולים ופיזיותרפיה וסטיבולרית – כל אלה עשויים להיות רלוונטיים.

חשוב גם לתעד את ההשלכות היומיומיות: קושי בעבודה בגובה, נהיגה שהפכה למסוכנת, נפילות, היעדרויות, צורך בהפסקות תכופות או מגבלה בתפעול מכונות. התלונות חייבות להיות אמיתיות, מדויקות ועקביות עם התיעוד הרפואי. הגזמה עלולה לפגוע באמינות, אך הקטנת המגבלות מתוך רצון "להסתדר" עלולה לעלות ביוקר.

כך מתכוננים לוועדה רפואית

הוועדה הרפואית קצרה בדרך כלל, אך ההחלטה שלה יכולה ללוות את הנפגע שנים. כדאי להגיע עם מסמכים מסודרים, להבין מהו הליקוי שמבקשים להכיר בו ולתאר באופן ברור את התסמינים ואת השפעתם על העבודה והחיים.

אין צורך להשתמש במונחים רפואיים מורכבים. עדיף להסביר בפשטות: מתי מתחילים ההתקפים, כמה זמן הם נמשכים, מה גורם להחמרה ומה כבר אי אפשר לעשות כפי שנעשה לפני הפגיעה. אם קיימות פגיעות נוספות מהתאונה, יש לוודא שהן נרשמות ונבחנות ולא נעלמות בין המסמכים.

כאשר ההחלטה אינה משקפת את המצב הרפואי או התפקודי, אין למהר לוותר. בהתאם לנסיבות ולמועדים הקבועים בדין, ניתן לבחון הגשת ערר, השלמת מסמכים או נקיטת הליך מתאים. ייצוג משפטי מדויק יכול לסייע לבנות את התיק מראש, במקום לנסות לתקן טעויות לאחר החלטה חלקית.

פגיעה בשיווי המשקל יכולה להיראות לאחרים כמו תלונה שקשה למדוד, אבל עבור מי שחי איתה היא מגבלה מוחשית. תיעוד נכון, הכנה מוקדמת ועמידה נחושה על מלוא התמונה הרפואית הם הדרך להפוך את הפגיעה לזכות שמקבלת ביטוי אמיתי בהחלטת הביטוח הלאומי.